פסק-דין בתיק ת"א 9472-11-08

1.         בפני תביעת התובע לפיצויו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), וזאת בגין תאונת דרכים שארעה ביום 8.10.07, כאשר דלת רכב נסגרה על כף ידו הימנית. הנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה. אולם, בהתאם לפסק דין חלקי מיום 2.2.11 אשר ניתן על ידי כב' השופטת סמסון, נקבע כי התובע אכן נפגע כנטען על ידו.

לפיכך, בשלב זה עומדת להכרעתי שאלת הנזק בלבד.

2.         התובע, יליד 1962. כתוצאה מהפגיעה בכף יד ימין, התובע נבדק במרכז הרפואי במג'דל שמס והופנה לחדר מיון בבית החולים "זיו" בצפת, שם נבדק טופל ונערכה חבישה אלסטית ומתלה והוא שוחרר לביתו. בהמשך, נבדק התובע על ידי רופאים בתחום האורטופדי וזאת בגין כאבים, רגישות במישוש ואף הומלץ לו על מקבע אגודל ומפרק כף היד. בהתאם לבדיקה מיום 18.1.08 עדיין נמצאה בליטה גרמית בצד הרדיאלי- גבי של אגודל ימין, נמצאה מוגבלות באגודל והתובע הופנה בין היתר, לריפוי בעיסוק.

3.         מומחה רפואי לכירורגיה של כף היד, האורטופד ד"ר מיכה רינות, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בדק את התובע וקבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. בהתאם לחוות הדעת, התובע אובחן כסובל מחבלת רקמות רכות ללא שבר, או נקיעה, טופל בחבישה אלסטית ובתומך. המומחה קבע כי אין כל הסבר רפואי אורגני לתלונותיו החמורות של התובע וכי הסימנים, כמפורט בחוות דעתו, מעידים על יכולת פעולה באגודל, זאת למרות שהתובע נמנע בעת הבדיקה משימוש ותנועה באגודל.

4.         המומחה לא נחקר על חוות דעתו והתובע לא חלק על קביעתו.

לפיכך, אני מקבלת את ממצאי וקביעת המומחה הרפואי במלואם.

נזק לא ממוני - התובע מבקש לפצותו בראש נזק זה בסכום המכסימאלי האפשרי לפגיעה שלא הותירה נכות לצמיתות, כקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976. לטענתו, התקנה מאפשרת לפסוק עד 10% מהסכום המכסימאלי וראוי לפסקו בנסיבות.

סבורתני, כי אין הצדקה לפסוק במקרה דנן את הסכום המכסימאלי האפשרי בהתאם לתקנה. כאמור, לתובע לא נותרה נכות לצמיתות, יתרה מכך, מחוות דעת המומחה עולה כי לתלונותיו החמורות של התובע אין הסבר רפואי אורגני. אין המדובר בפגיעה חמורה אשר אף כי לא הותירה בסופו של דבר נכות לצמיתות, גרמה לכאב וסבל חריגים המצדיקים שימוש בסמכות שהוקנתה לבית המשפט.

לאחר עיון במסמכים הרפואיים המעידים על הבדיקות הטיפולים שעבר התובע ובהתחשב בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסכום של

7,000 ש"ח על הנזק הלא ממוני שנגרם לו.

5.         הפסדי שכר לעבר - התובע טען להפסדי שכר לתקופה של 110 ימים, וזאת בהתאם לאישורי אי הכושר שצרף מיום 8.10.07 ועד 25.1.08. התובע טען כי בסמוך לפני התאונה הסתיימה תקופת אי כושר בה היה מצוי בגין תאונה קודמת בה נפגע והוא היה אמור לחזור לעבוד. לטענת התובע, בתקופת אי הכושר לא יכל לעבוד במקצועו כנהג אמבולנס. התובע טען כי עבד במקצועו כנהג אמבולנס עד 2002 ומאז שעזב את עבודתו הקבועה כנהג, עבד בחורפים באתר החרמון ובקיץ בחוף. התובע צירף תלושי שכר וטען כי בהתאם לממוצע הכנסותיו בשנה וחצי שקדמו לתקופת אי הכושר בגין התאונה הקודמת, נגרמו לו הפסדי שכר בשיעור של 10,348 ש"ח (לפי משכורת חודשית בסך של 2,822 ש"ח)

            הנתבעת טענה כי האישורים הרפואיים שהמציא התובע היו גורפים, כי לפגיעתו לא הייתה משמעות תפקודית וכי תקופת אי הכושר הנטענת הינה מופרזת. הנתבעת הפנתה לעברו הרפואי של התובע ולמחלות מהן סבל ממילא, וטענה כי עובר לתאונה עבד התובע כעובד עונתי, אשר לא נהג לעבוד בחודשים אוקטובר עד דצמבר, במהלך השנה. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את מועד התחלת העונה באתר החרמון בשנה בה ארעה התאונה, ולפיכך לא הוכיח כי אלמלא הפגיעה יכול היה לעבוד בחודשים שלאחר התאונה.

            אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה אין לקבל את אישורי המחלה שצרף התובע כראיה לתקופת אי הכושר בה היה מצוי לאחר התאונה. חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, מתייחסת למצבו הרפואי של התובע בעת הבדיקה. המדובר בחוות דעת אשר ניתנה כ- 4 שנים לאחר התאונה. המומחה הרפואי לא נשאל על ידי הנתבעת שאלת הבהרה לעניין תקופת הנכות הזמנית בסמוך לאחר התאונה וקביעתו של המומחה מתייחסת להעדר הסבר רפואי לתלונותיו החמורות של התובע בעת הבדיקה, ולא ביחס לעבר ולתקופה שלאחר התאונה. עיון באישורי המחלה שצרף התובע, מלמד שלא הוצאו בדיעבד זמן רב לאחר תקופת אי הכושר בפועל, והם נחזים כאישורים אוטנטיים, המתייחסים כולם לפגיעה ולכאבים ביד כתוצאה מהתאונה. אמנם, על שניים מאישורי המחלה המתייחסים לתקופה שמיום 25.12.07 ועד 25.1.08 מופיע הכיתוב :"אינם בתוקף עבור מוסדות משפטיים". יחד עם זאת, רישום זה אינו מאיין את קבילות האישור ובית המשפט רשאי לבחון כל אישור לגופו. המדובר במסמכים רשמיים שהופקו על ידי רופאים בקופת החולים והם אף תואמים את העובדה שבהתאם לסיכום ביקור שנערך על ידי אורטופד ביום 18.1.08, עדיין נמצאה מוגבלות באגודל והתובע הופנה לריפוי בעיסוק.

            עבודתו של התובע בשנים שקדמו לתאונה, אם כנהג אמבולנס ואם באתר החרמון, או בחוף, היתה עבודה פיסית. התובע נעדר השכלה מקצועית או אחרת אשר יכלה לאפשר לו עבודה במקצועות שאינם מצריכים הפעלת כף היד. לפיכך לא שוכנעתי כי התובע יכל לעבוד בתקופה אליה מתייחסים אישורי המחלה ואני מקבלת את התקופה המצוינת בהם כתקופת אי כושר בה היה מצוי התובע לאחר התאונה.

6.         יחד עם זאת, מתלושי השכר שצרף התובע ומתצהירו עולה כי עובר לתאונה (ולתקופת אי הכושר בה שהה כתוצאה מהתאונה הראשונה), לא עבד התובע באופן סדיר, רצוף וממושך ואף משכורתו לא הייתה קבועה. לכאורה בחודשים אוקטובר, נובמבר, דצמבר בשנים שקדמו, עמדה משכורתו של התובע על השיעור הנמוך, אם בכלל. התובע אישר בחקירתו כי היה עובד עונתי (עמ' 18 שורות 32-33 ובעמ' 19 שורות 1-3). העובדה שכיום התובע עובד במשרה מלאה קבועה ומסודרת, אין בה כדי להשפיע על הפסדי השכר לעבר, אותם יש לקבוע בהתייחס לתקופה הרלוונטית בה נטען כי התובע לא היה כשיר לעבודה. התובע טען, כי עובר לפגיעה בתאונה כבר סיכם עם קבלן כי יתחיל לעבוד אצלו (עמ' 17 שורות 1-7). אולם, למרות זאת לא המציא כל ראיה, או עדות מטעם אותו קבלן, או אחר, שיעיד כי היה אמור להתחיל לעבוד באותה תקופה ובאיזה שכר.

            לאור האמור, מאחר שהתובע אישר כי בשנים שקדמו לתאונה היה עובד עונתי. סבורתני, כי אין לחשב את גובה הכנסתו על פי ההכנסות בחודשים הסמוכים לתקופת אי הכושר, אלא בהתייחס לעונה- חודשים אוקטובר עד ינואר, בשנים שקדמו לשנה בה ארעה התאונה. מאידך, אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע לא היה עובד ממילא בחודשים אלו. עיון בתלושי השכר שצרף התובע מצביע, כי בשנת 2005 כן עבד התובע בחודש אוקטובר ומשנת 2005 עבד גם בחודשים דצמבר וינואר.

אמנם, עסקינן בנזק מיוחד, אולם כבר נפסק כי במקרים מסוימים, מן הראוי כי גם בראש נזק זה ייקבע הפיצוי באופן גלובלי. בעניין זה ראה בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", בעמ' 857-863. וכן ראה פסיקת כב' השופט לוין בע"א 3793/90 אייה זליג נ. "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, שם אושר הפיצוי הגלובלי שפסק בית המשפט בגין הפסדי שכר לעבר:

            " מקובל עלינו שככל שניתן, ראוי לבסס את חישוב הנזק בשל הפסד השתכרות על דרך חישוב קונבנציונלית על פי הנתונים העולים מעל פני הראיות, אולם יש, ובשל העדר נתונים מספיקים, או בשל מרכיבי חישוב שהם בגדר האומדן וההשערה בלבד, עדיף וצודק יותר לקבוע את הפיצוי באופן גלובלי- לא כהימור חלילה, אלא כאומדן המתבסס על מכלול הראיות".

ובהמשך: